<h1>כתוב שם לראב"ד על סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
במאור דף א': ד"ה (בדף א'.) כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תתקפ"ה. [כתוב שם. דיחיד במקום רבים מדחיא] בכל מקום [הלכך] אידחייא לה הא דדרש רבה בר רב הונא, ולא סמכינן עלה, ובודאי דטעמיה דרבא עדיף בפירושא דמתני' [משום דבתרא הוא, וכולה]. אמר אברהם. אינו כלום, דאי משום דבתרא הוא, במקום פלוגתא אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ורבה רביה הוא. ומאי דאמר דאפילו אביי דאקשי עליה קביל לטעמיה, ובמאי קבליה, ולעולם אימא לך רבנן נמי דירת קבע בעו ומשום דלא שלטא ביה עינא הוא דפסלי, אי נמי כדרבי זירא דליכא צל [סכך] אלא דלא הוה ליה לאביי למימני רבנן בהאי שיטה, משום דלא ידיע טעמייהו, אי נמי לעולם אימא לך רבנן סברי דירת עראי בעינן, והאי דפסלי למעלה מכ' לאו מטעמיה דרבא אלא מטעמא אחרינא דהא דרב חנן בר רבא דאמרינן [דף ב':] דלא כחד, ע"כ בטעמא אחרינא פליגי, דלא איתפרש בגמרא, ואיפשר דאביי בההוא טעמא אוקים לפלוגתייהו, ולעולם רבנן דירת עראי סבירא להו במחזקת ראשו ורובו ושלחנו בלבד הוא דפליגי, משום דהויא דרך עניות ודוחק, ולפי עניותו ג"כ עושה דפנותיה עניות ובנין עראי, וכיון שהן בנין עראי והיא צרה וגבוהה מכ' אמה, לא קיימא אפילו ברוח מצויה, ולפי מעשיו של זה האיש פסלה לו סוכתו. אבל אם עשאה חזקה, אע"פ שהיא צרה וגבוהה (מי') [מכ'] כשרה. ור' יהודה מכשיר מסתם, לפי שאי איפשר לו לעשותה אלא חזקה, זהו לדעת רב חנן בר רבא דלא כחד, וכיון דשמעתיה דרב אזלא כרבה ודלא כרבא, ש"מ דלית הלכתא כרבא. והסמך שסמך הרב ז"ל על סוגיא דר' ירמיה [דף ט':] דאזלא כרבא, מאד היא דקה וחלושה, ומאי ניהי, מדאמר ר' ירמיה פעמים ששתיהן פסולות, כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן, וקיימא עליונה למעלה מעשרים, ואי כרבה ואי הויא עליונה למעלה מכ' מן הקרקע אמאי פסולה, הא כי יתיב בגג התחתונה שלטא עינא בגג העליונה, אלא כרבא ס"ל דכל למעלה מכ' פסולה זהו טעם הרב ז"ל. וחוץ מכבודו אין כאן ראיה, דאיכא למימר האי למעלה מכ' אמה דקאמר, מגג התחתונה קאמר, ואדרבה מיהא שמעינן דליתא לדרבא דתחתונה פסולה, מאי איריא משום סוכה שתחת הסוכה, תיפוק ליה דכולהו דפנות בעו דירת קבע, הואיל וסלקו למעלה מכ'. ומאי דאמרינן נמי בסיפא תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה, דהויא עליונה למעלה מכ' אמה דהוי סכך פסול, מ"מ תחתונה קרי ליה סכך כשר, ואי כרבא, הא ליכא הכא סכך כשר, שהרי צריך לדפנות דירת קבע הואיל וגבוהות מכ', אלא ודאי דלא כרבא. ועוד כל ההיא סוגיא [דף ד'.] דהוצין יורדין למטה מכ', וכן בנה איצטבא באמצעותה, כולה דלא כרבא. מכדי דפנות וסכך למעלה מכ' אמה הם, כי הוצין יורדין, וכי בנה איצטבא מאי הוי, והלא דירת קבע בעי להו, דלא קיימי בדירת עראי, אלא [דאיכא למימר דרבא לא קפיד אדפנות בין דירת קבע לדירת עראי, אלא] אסככא, דבעינן סכך שיהא ראוי לדפני עראי, וכיון דאיכא הוצין יורדין, או אצטבא, הא איכא סככא דחזי לדירת עראי, וכיון דאיכא שמעתתא אליבא דרבא, אע"פ שהוא שינויא דחיקא, מיהו מתרצי דברי הרב ז"ל דלא אתיא ליה קושיא מהנך שמעתתא כולהו. ומסוכה על גבי סוכה נמי, דמייתי ראיה מינה, היא הויא תיובתיה, דכיון דאיהו מפרש עליונה למעלה מכ' מן הקרקע קאמר, אמאי פסולה לרבא והלא אויר העליונה ראוי לסוכה עראי, אלא ודאי בתר גבהן של דפנות אזלינן, דכיון דגבייהו ולא קיימי בדירת עראי פסולות. מעתה הנך שמעתתא כולהו קשיין לרבא לדעת הרב ז"ל, ולדידן לא קשיא מידי, דהנך שמעתתא בתר אוירא אזלינן, וסוכה ע"ג סוכה כדפרישנא לעיל דהאי עליונה למעלה מכ' דקאמר למעלה מגג התחתונה קאמר, דאי למעלה מן הקרקע קאמר הא לא גרע גג התחתונה מאצטבא באמצעותה, שהכשיר אותה אף על פי שהיא למעלה מעשרים.
<h2>דף ג.</h2>
במאור דף ג': ד"ה וכן ההיא דמי שהיה. לרי"ף סי' תתקפ"ח. כתוב שם. ומה שכתב בראשו ורובו ושלחנו, דהלכה כבית שמאי ולעולם סבירא להו דירת קבע בעינן, ותרי גווני ותלת איכא תורת קבע, ובהא נקטינן הלכה כדירת קבע, וכר' אליעזר בגג. אלה הם דבריו. אמר אברהם. וכמה הם דעתא שבישתא למיחלק לנו בזה, ולמה לא נתפוש הדרך הצלולה [והמבוארת]. וכיון שיצאנו מדברי אביי דמפיק לדר' אליעזר ולב"ש מהלכתא, וקיימא לן דהלכתא כוותייהו, וטעמיה דר' אליעזר נמי דמפרש ליה אביי משום דירת עראי, ובגמרא מפרש בטעמא אחרינא כהלכתא, הילכך לית לן למיחש לדאביי בטעמיה אלא לב"ש משום שמא ימשך אחר שלחנו, וכמו כל שכן הוא מסוכה גדולה, וכיון דחד טעמא נינהו כי הדדי נינהו וקיימא לן כותיה בתרתי. וכן פסק ר"ח ז"ל [דף ג'.] ואעפ"י שאין הטעם חזק דאיכא למימר בסוכה קטנה איכא למגזר טפי שמא ימשך, אפילו הכי כיון דחד טעמא נינהו חדא אורחא נקטינן בהן, והוא האמת, אעפ"י שהרב ר' יצחק אבן גיאת [ליקוטי הלכות לר"י גיאת עמ' צ"ט] חלק ביניהם בהלכות סוכה ופסק בקטנה כב"ש ובגדולה כב"ה, ולא האיר דבריו, אין לנו אלא מה שפסקו הרב ז"ל ור"ח ז"ל.
<h2>דף ד.</h2>
במאור דף ב'. ד"ה ואנו. לרי"ף סי' תתקפ"ה. כתוב שם. ואין הפרש בין עפר לצרורות. כשם שבסתם צריך ביטול אפילו בשגגה בשעת וכו' [כך צריך ביטול אפילו במגלה בדעתו שאין בלבו לפנותו, וכו']. אמר אברהם. בטלן אני קורא לזה, אלא פי' שאין בדעתו לפנותו כל זמן שהוא תבן עד שיהא נשוף.
<h2>דף ז.</h2>
במאור דף ב': ד"ה אותו טפח. לרי"ף סי' תתקפ"ו. כתוב שם. ויש מן הגאונים ז"ל [מי] שפירש בחילוף, לומר שזה שאנו אומרים בו כנגד היוצא הוא כנגד ראש תור, וזה שאנו אומרים בו כנגד ראש תור הוא כנגד היוצא. אמר אברהם. הירושלמי [פ"א הלכה א'] מוכיח כנגד היוצא דאמר רב סמוך לכותל קאמר, מעתה כנגד ראש תור הוא רחוק מן הכותל, אלא שהלשון מעורבב בירושלמי והכי [איתא] לישנא התם. אותה של טפח צריכה שתהא משוכה מן הכותל טפח, ושמואל אמר אפילו כנוסה כמה רואין אותה כאילו היא יוצאה, ואמרינן התם דרב כהנא ורב אסי קיימי כשמואל, ונ"ל לפי הירושלמי כי כנגד היוצא דאמר רב הכא היא ההמשכה שאמר בירושלמי כלומר שירחיק דופן הטפח מן הכותל וילך כנגד הכותל הארוך שכנגדו, מ"מ די לו בהרחקת טפח, ורב כהנא ורב אסי אקשו ליה ויעמידנו סמוך לדופן ממש ולמה ירחיק, וזהו כשמואל שאפילו הוא כנוס בצד הדופן ממש הרי הוא כאילו יוצא כנגד הדופן הארוך שכנגדו, והוא כמו ראש תור, הדופן המזרחי ארוך והמערבי שכנגדו קצר. ואילו יכול להרחיקו אינו כן אע"פ שהוא קצר ממנו. והטעם לרב כהנא ורב אסי כדי שיהא לו עמידה לאותו טפח בקשירת עובי הדופן הארוך. ובירושלמי חזר בו רב לטעמייהו דרב כהנא ורב אסי ועליה סמך הסומך על דבריהם. ועוד שהם רבים. ומה שאמר שמואל משמיה דלוי מעמידו כנגד היוצא, לפי הירושלמי שכתבנו ופירשנו אמרינן משמיה דלוי קאמר וליה לא סבירא ליה. במאור שם. כתוב שם. וכן השמיט הרב. אמר אברהם. הלכות שאין צריכות הן, שהרי דופן עקומה שנויה היא [דף י"ז.] ושתים כהלכתן שנויה היא [דף ו':] דלא כרבי יעקב.
<h2>דף ח:</h2>
במאור דף ד'. ד"ה ותהוי חיצונה. לרי"ף סי' תתקפ"ט. כתוב שם. ולהוי תיכונה כבית שער לפנימית וכו' וי"ל בית שער של אכסדרה. אמר אברהם. יש בכאן חסרון דעת. ואם האכסדרה חייבת, שהיא באינדרונה דבי רב, הבית-שער שלה תהיה כבית-שער דבית דחייב במזוזה. [עוד תימה למה לא פירש בית שער של חצר ואכסדרה ומרפסת פטורין, דודאי הכי הוא הוא, אבל בית שער דבית חייב במזוזה] והכי איתא במנחות [דף ל"ג:] בפירוש דכל בית-שער הפתוחים לתוכו בתים חייב במזוזה.
<h2>דף ט.</h2>
במאור דף ד'. ד"ה ובית הלל. לרי"ף סי' תתקצ"א. [כתוב שם]. אלמא מדשמואל קא מקשינן, ולא מדרב. [אמר אברהם. זה שמחזיק דמדשמואל קא מקשה ולא מדרב], ונראה לו דרב לא בעי עשייה לשמה כלל, ולאו מילתא היא. דאם כן, במנחות [דף מ"ב:] דמוקים לדרב כת"ק דרשב"ג, והא ת"ק בעי כתיבה וכל עשייה אחרת לשמן, ובהזמנה לחודה פליג דהיינו עבוד, אלא רב נמי עשייה לשמה בעי, ומן הסיסין איפשר ליה בהטלת החוטין לקרן ובפסיקתן ובקשירתן לשמה, דאפילו לשמואל הכי עשייתם נינהו כדאיתא לקמן. והא דאמרינן הכא אלמא בעינן טוייה לשמה וכו', קושיא יתירתא בעי לאקשויי דאפילו טוייה נמי בעינן לשמן דהלכה כשמואל, וטעמא דרב דפסיל בקוצין ונימין וגרדין, קוצין ונימין משום דאינן מן המובחר, גרדין מפני שכבר היו בגד והתורה אמרה ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ולא שכבר היו הן עצמן בגד. וקרוב לזה שנינו בספרי [במדבר פרשת שלח פרק ט"ו פיסקא א'], יכול יארגנו עמה ת"ל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, דאפילו לשמה נמי עביד לא מיבעי ליה למיעבד הכי. וטעמיה דשמואל בטוייה ודרשב"ג בעבוד, לרבא דאמר [סנהדרין דף מ"ז:] הזמנה לאו מילתא היא קסבר רבא טוייה ועבוד לאו הזמנה נינהו אלא עשייה ממש לשמה היא ובעינן עשייה לשמה, אבל אורג בגד למת כיון דלא בעינן ביה עשייה לשמו [לא בעינן] אריגתו לשמו לא תפיס ביה איסורא כלל, דהזמנה בעלמא חשבינן ליה ולאו כלום היא, ואביי סבר טויה ועבוד משום הזמנה נינהו, דבעי נמי הזמנה, ואנא דאמרי כרשב"ג דהזמנה כעשיה דמיא ובעיא לשמה, אבל מדרבנן דפליגי עליה ליכא לא תיובתא ולא סייעתא לחד מינייהו, דטעמיה דת"ק משום דלא בעי להו הזמנה כלל ועשייתו לשמן זו היא קדושתן, ולעולם הלכה כרשב"ג דקאי כשמואל בטויה בציצית והלכה נמי כרבא בהזמנה. זה הדרך טוב בעיני ואין בו בלבול.
<h2>דף ט:</h2>
במאור דף ה'. ד"ה וכי חמתו. לרי"ף סי' תתקצ"ג. כתוב שם. וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. פירוש שמשעה שהוסיף כל שהוא סכך כשר על סוכי [האילן] נצטרפו זה לזה כו'. אמר אברהם. בחיי ראשי זה המאור מביא חשך ואפילה לעולם כי נאמר בכאן ראשון ראשון בטיל, וכשחבטו עד שנשרו עליו אמר דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצלו, וכי בגלויי דעתא תליא מלתא, והמקרה סכתו בשיפודין ויש ריוח ביניהם כמותם ונתן פסלין ביניהם שהיא כשרה [דף י"ד:] נאמר כיון שנתן הפסל הראשון בטל במיעוטו, וכן כל פסל ופסל שיבא אחריו, ועוד כי כשהיה הריוח ביניהם כמותם בנכנס ויוצא היתה הסוכה חמתה מרובה מצלתה, וכיון שנתן הפסל [אחד] או שנים באויר כבר נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה עם סכך פסול, ולא יוכל עוד להכשירה ברוב פסלין, אבל זה כלל גדול כי מעולם לא הצליח בחדושיו, ואנו כבר פירשנו כל זה למעלה כהוגן וכשורה. ומה שאמר בסוף שאם סכך כהלכתו ואחר כך הדלה עליה גפן או תחת הסכך, אם האילן חמתו מרובה מצלתו אעפ"י שלא חבט עלין כשר דלא אתי סכך פסול ומבטל סכך כשר שקדם, כבר בטלנו דבריו ממה שכתבנו למעלה במלתיה דר' ירמיה תחתונה כשר והעליונה פסולה איצטריכא ליה, מהו דתימא נגזר דילמא מצטרף סכך פסול וכו', כלומר זימנין דהוי עליונה למעלה מכ' וקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דמאי דקא מסכך העליון על התחתון פסיל ליה ונמצא שיש בה כשיעור הכשר התחתונה סכך פסול, ולפי הסוגיא הזאת ופירושה בטלו דבריו, שהרי התחתונה קדמה לעליונה, ועוד מכתונא דמנימין עבדיה דרב אשי [דף י':] דאמר ליה דלייה דלא לימרו כו', ג"כ אפילו לדבריו יש לנו לגזור שלא יאמר קא מסכך במחובר, דמאן ידע אם קדם הסכך לאילן אם לא קדם, וסוף דבר דבריו בטילין, וכ"ש דברי האחד שכתב ועוד מדברי עצמו הוא נושך שפירש בדברי ר' ירמיה בתחתונה כשרה ועליונה פסולה אצטריכינן לה כו', מכלל דאי הוי פסלותו מחמת עצמו פסלה עליונה לתחתונה אפילו העליונה חמתה מרובה מצלתה, משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, ואע"ג דקדמה הכשר תחתונה לפסולה של עליונה.
במאור דף ב'. ד"ה ואנו תמהים. לרי"ף סי' תתקפ"ו. כתוב שם. [שמועה זו של ר' ירמי' היא צריכה למוד]. ואע"ג דאמרינן עלה בגמרא פשיטא, הא אסיקנא דמצרך צריכא לאשמועינן דלא אמרינן הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. אמר אברהם. לא כמו שאומר זה, שאם היתה עליונה למעלה מכ' אעפ"י שחמתה מרובה מצלתה התחתונה פסולה הואיל ויש מן הסכך ההוא כנגד התחתון ופוסל מה שתחתיו ונמצא שאין צלתה מרובה מחמתה מסכך כשר, ובין החמה והסכך פסול סוכה זו רובה פסולה, [היינו דאשכחן דאקשי באילן וגפן ודלעת והא קא מצטרף סכך פסול] ושנינן כשחבטן, כלומר שעירב את הכל והניח על הסוכה, שכל אחד תופס את מקומו ואין אחד עומד על גבי חבירו, וכיון שהסכך כשר מרובה בטל את הפסול, — אלא עיקר הגירסא כך היא מהו דתימא ליגזר דילמא מצטרף וכו', כלומר דזמנין דהוי סכך עליון להדי התחתון וקא מצטרף סכך פסול, דמשום דלא משתמש בעליונה לא דייק ביה, קמ"ל דלא גזר. וזה נראה דהוא עיקר.
במאור דף ה'. ד"ה וכי חמתו. לרי"ף סי' תתקצ"ג. כתוב שם. והא דאמר רבי ירמיה פעמים ששתיהן כשרות וכו' לא הזכירה הרי"ף ואעפ"י שהיא צריכה, ואם אין התחתונה וכו'. אמר אברהם. טועה בזה שאין אותם הדברים אמורים אלא לפרש דברי ר' יהודה ולתרץ קושיא דאקשי' לשמואל [דף י'.] ואין הלכה כר' יהודה, שאעפ"י שאינה יכולה לקבל התחתונה פסולה. ואני תמה לדבריו שפסק כרב חסדא ורבה בר רב הונא [דף י'.] בסוכה על גבי סוכה שהיא נפסלת ובהרחק ד' טפחים, ומאחר שאינה ראויה לדירה מה לנו בקבלת כרים וכסתות, ואפשר שהיה דעתו של זה כך ולפיכך כתב שאעפ"י שאין התחתונה יכולה לקבל כשרה, אבל יש לנו דרך אחרת נכונה בדברי הרב ז"ל, שלא כדברי זה, כי מעולם לא הסכים הרב ז"ל על דעתו של זה לפסוק הלכה כרב חסדא ורבה, שאלמלא כן לא היה שותק ולא היה סומך על פסקת נויי סוכה המופלגין וכו' [דף י':] כי הם שני ענינים ושתי מחלוקות ואין דרך הרב בזה, ועוד יש פנים הרבה מטין שהלכה כשמואל בהרחקת עשרה, הא', כי האמוראים אחרים הם מפרשים טעם עצמו אבל כשבא לדברי שמואל התלמוד פירש את טעמו, צא ובדוק, אלמא דברי שמואל עיקר, והב', כי בני מערבא השתדלו לפרש לתרץ הקושיא שהקשינו על שמואל, והיינו סוגיין כשמואל, וחוץ מזה ומזה, כי כבר קבע הרב ז"ל כשמואל כל שאינו גבוה עשרה ואין לו גג לאו אהל הוא, ואע"ג דקנופות הוו אהל בפחות מעשרה, התם הא אמרינן משום דקביעי טובא ולשוויי אהל בלחוד הוא, אבל למפסל סוכה אחריתי פסול גמור פחות מי' לא הוי אוהלא ועל זה ודאי סמך הרב ז"ל שלא הזכיר זה המחלוקת, מפני שכבר פסק כשמואל בענין אהל, והענין אחד. אלה הם הדברים הנכונים והישרים. מעתה צריכה התחתונה שתהיה יכולה לקבל על ידי הדחק כרים וכסתות של עליונה, כדעת ת"ק וכסוגיא דשמואל. וטעם נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה לדעת הרב ז"ל אעפ"י שפסק בהם כרב חסדא ורבה טעמייהו דידהו משום דכיון דמיפלגי כולי האי לאו נויי סוכה נינהו והוו ליה סכך המקבל טומאה, אבל לענין סוכה על גבי סוכה משום שם סוכה דעליונה פסלינן לתחתונה כדאמרינן לעיל בסוכת כתיב וכל היכא דלא חזיא לדירה ליכא עלה שם סוכה. ולולי שפסק הרב בנויי סוכה כרב חסדא ורבה, אני הייתי מסכים לפסוק כרב נחמן, חדא, משום דאינהו תלמידים נינהו לגביה, ועוד דאיהו עביד כשמעתיה ואי לאו דקים ליה הכי לא הוה עביד, ועוד [דהא] הוה מטעה להו לאפוקינהו משמעתייהו, ואשכחן בגמרא דתרי אמוראי דפליגי חד שרי וחד אסר, מאן דשרי לא ספי למאן דאסר מידי דלא סבירא ליה, כדאיתא במסכת חולין [דף קי"א:] ורב נחמן דעבד הכי ודאי משום דקים ליה כשמעתיה ולא חש לשמעתייהו.
<h2>דף יב.</h2>
במאור דף ו': ד"ה הא דתנא חבילי קש. לרי"ף סי' אלף. כתוב שם. [הא דתנן חבילי קש וחבילי עצים] ואעפ"י שטעם אחד הוא לשניהם משום תעשה ולא מן העשוי, הא שכיחא והא לא שכיחא וכו'. אמר אברהם. לאו משום דשכיחא ולא שכיחא הוא, אלא שהחבילות קשירתן מוכיח עליהן שהן דומות לאוצר, מה שאין כן בנסרים שאין בהם מוכיח, והחוטט בגדיש אם עשאה מתחלה לשם צל ויש שם חלל טפח במשך שבעה אין שם גזרת אוצר חטיטתו מוכיח עליו [דלא גרע] מהיתר של חבילות.
<h2>דף יג.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה אמר רב גידל. לרי"ף סי' אלף. כתוב שם. אמר רב גידל אמר רב האי אפקותא דדיקלא מסככין בה ואע"ג דאגידא אגד בידי שמים לא שמיה אגד. ובמסכת פרה בסוף פרק [י"א] שנינו כל אזוב [שיש בו שלשה קלחים] וכו'. אמר אברהם. מי יתן ויחריש וקולו לא ישמע עוד, דלגבי סכוך אמרינן אגד בידי שמים לא שמיה אגד משום דאיסור דרבנן היא ומקלינן בה ומשום קולא חשבינן ליה חד וליכא גזרת אוצר, ולגבי פרה דפסולא דאורייתא היא מחמרינן ואמרינן שמיה אגד. והאי מאי חומרא היא אדרבה קולא היא דקא חשבינן להו כתלתא, וכאגוד נמי הוי דאי כחד הוא פסול הוי. ואנו הכי אקשינן כיון דאמרינן הכא דאגד בידי שמים כחד הוא לא פסגו אמאי כשר והא דברי הכל הזאת אזוב בקלח אחד פסול וזו היא קושיא ודאי, ומתרצינן מחוסר נתיחה לאו כמחוסר מעשה דמי כדאמרינן בקדושין [דף ס"ב.] לענין מעשר מחוסר תלישה לאו כמחוסר מעשה דמי דכל שבידו הוא, הילכך פסוג לא מעכב, ואגידא נמי לא מעכבא ואפילו לרבי יהודה דאמר גבי לולב מעכבא התם הוא דנפקא ליה מצות אגידה מזה אלי ואנוהו אתיא קיחה קיחה לעכב אבל לגבי אזוב ג"ש דקיחה קיחה למצוה, ורבנן נמי ילפי לה דנהי דלולב מאזוב לא ילפינן אבל אזוב מאזוב ילפינן, ולענין סוכה נמי אגד בידי שמים לא שמיה אגד וכתלוש דמי ומשום דמחוסר נתיחה לאו מחוסר מעשה הוא, ואע"ג דכתלוש דמי אי אגיד להו לא פסלא בהו אגידה דחשבינן להו כחד דפסול אגד מדרבנן הוא ולקולא.
<h2>דף יד.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה מסככין. לרי"ף סי' אלף. כתוב שם. מיהו סוגיא דשמעתא ודאי בהפכו על צדיהן כוותיה דשמואל אזלא וכו'. אמר אברהם. לולי שאני סומך על דברי הרב ז"ל אפילו על ימין שהוא שמאל לא הייתי חושב דבר זה אפילו כקש נדף, לפי שהבעיא של הפכו על צדיהן אפשר שהוא לדברי הכל, לרבי יהודה בארבעה לדעת שמואל ובפחות מד' לרבי מאיר, אי נמי בד' לרבי מאיר לדעת רב, הילכך אין מביאים ראיה אי הלכה כרב אי כשמואל, ואדרבה מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה וכל הסוגיא כולה [דף ט"ו.] כפשוטה כרב אזלא דסתם תקרה יש בה ד'. ומה שנתקשה זה על מה שאמרו בעירובין [דף מ"ו:] רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה יש לנו טענה גדולה על זה, חדא דהא קיימא לן [עירובין דף מ"ח. וש"נ] הלכה כר' מאיר בגזרותיו והכא בגזרת תקרה פליגי. ועוד מהא דאקשינן בשמעתין [דף ט"ו.] ולרב יהודה אמר רב דאמר סככה בחצים זכרים כשירה כו' ולא גזרינן זכרים אטו נקבות כו' הכא במאי מוקי לה, ואם איתא דהלכה כרבי יהודה מאי קושיא מדרב יהודה על דרבי יוחנן דקא משוה פלוגתייהו בנסרים משופים ובגזרת כלים לימא ליה רב יהודה דלא גזר זכרים אטו נקבות כרבי יהודה קאמר דהילכתא כותיה, ואי אמרת לימא הלכה כרבי יהודה הא אמרינן נקבות אצטריכאן ליה משום דבית קבול העשוי למלאת הוא, אלמא כרבי מאיר קיימא לן בהנך גזרות דפליגי אלא דלא גזרינן שאינן כלים אטו כלים משום דלא מחלפי. ובכל זה יש חולק על דברי הרב ז"ל שפסק כרבי יהודה במחלוקת תקרה שאין עליה מעזיבה, דהתם הא אוקמה שמואל דבבטולי תקרה פליגי דר' מאיר סבר בפקפוק לחודיה לא נפיק מאסורה דאורייתא ואפילו הוו נסרים פחותים מג' טפחים פסולים לסכוך, ורבי יהודה סבר בפקפוק לחודה נפיק מכלל תקרה מדאורייתא, ונפקא מינה דאי הוו פחותים מג' טפחים כשרים לסיכוך על ידי פקפוק. ובהא ודאי הלכה כר' יהודה כסוגיא דשמעתתא דאקשינן בשלמא ב"ה משום תעשה אי מפקפק עביד ליה מעשה דהיינו בטול תקרה, אבל במחלוקת דנסרים מג' ועד ד' דפליגי בגזרת תקרה לדעת שמואל לא פסק הרב ז"ל כרבי יהודה, דהלכה כרבי מאיר. והנה כל דברי הרב ז"ל נכונים וישרים, וזה החכם בעבור פירושי הצרפתי שצריכים תקונים ותקוני תקונים שם לרב ז"ל טועה, וכתב בסוף לשון השמועה וזו היא כשגגה, הוא חלים והוא מפשר מפרש בטעות והיפך האמת לשקר ואינו חושש לכבוד מי שצפורנו מדולדלת שלו טובה מכריסו של זה. ומה שכתב בשם הרב הצרפתי דנסרים פחותים מד' טפחים לר' מאיר אעפ"י שאין מסככין בהם אם נתן ביניהם פסלים הסוכה כשרה וישנים תחתיהם, אין לזה לא ראיה ולא מוכיח. וכבר יש לנו פירוש יפה במלתיה דרב פפא, שפירש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנסרים שהם מג' ועד ד' ופירש הטעם לשניהם, רבי יהודה סבר כיון דליכא שיעור מקום [לא] גזרינן ורבי מאיר סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן, כלומר לרבי יהודה כיון דאלו יהיב פסלים ביניהן מתכשרא סוכה בהדייהו ואפילו בתקרה ממש השתא נמי דליכא פסלים ויהיב להו לשם סוכה לא גזרינן בהו, ורבי מאיר סבר כיון דנפקי להו מתורת לבוד וכי איכא פסלים גבי תקרה נהי דסוכה כשרה מיהו הם עצמם פסולים דלא אמרינן לבוד זה הפסל עם זה הפסל השתא נמי דמסכך בהו גזרינן משום תקרה, אלמא פסלים לא מכשרי לפחותים מד' של תקרה לישן תחתיהם הלכך כי סכך בהן נמי גזרינן בהו ואפילו עם פסלים. אלא שיש לסמוך את דבריו מטעם שהנסרים שהם פחותים מד' טפחים כיון דלית בהן שיעור הפלגה יהיו בטלים ברוב כעין שפודים, ולזה הטעם אפילו בתקרה ממש אמרינן הכי מ"מ הפירוש שכתבנו סותר את דבריו. ועוד שיש עליו קושיא ממה שאמרו [דף י"ט.] בענין פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה ופירשו בו פחות מג' בסוכה קטנה, ואם כדבריו הוה ליה למימר פחות מד' בסוכה גדולה שהרי בטלין ברוב, אלא ש"מ דכל שלש סכך פסול נהי דלא מפלגי לסכך כשר הואיל ואין בעצמן שיעור מקום אבל הם עצמן פסולים הואיל ומפקי מתורת לבוד.
<h2>דף טו.</h2>
במאור דף ז': ד"ה והא דתנן תקרה. לרי"ף סי' אלף א'. כתוב שם. ואילו היה טעם זה עיקר היה מותר לסכך לכתחלה לשום סוכה בנסרים שיש בהן ד' אליבא דר' יהודה. וזו היא כשגגה. אמר אברהם. אין כאן שגגה לרב ז"ל כאשר פירשנו למעלה הוא זדונו של זה.
במאור דף ח'. ד"ה אמר לך ר"ה ברדר"י. לרי"ף סי' אלף א'. כתוב שם. מאחר שאפסיקא הלכתא בהדיא במסכת עירובין [דף ט"ו:] כרב פפא נמצאת משנתנו כפשוטה. אמר אברהם. הבל הוא זה. אעפ"י שמשנתנו כפשוטה היה צריך לפרש במעדיף או בשתי וערב אפילו לרב פפא, והקושיא שהקשו שאי אפשר לצמצם הקשו על שניהם.
<h2>דף יט:</h2>
במאור דף ג'. ד"ה אמר אביי. לרי"ף סי' תתקפ"ז. כתוב שם. מאי טעמא אמרינן שפועי אהלים לאו כאהלים דמי משום דבעינן סוכה דירת קבע וכו'. אמר אברהם. זה חסרון דעת ושבוש. אם כן לימא הכי ורבנן אהל עראי בעינן והאי נמי אהל עראי הוא, ואנו לא קאמרינן אלא כאהלים דמו. ואפשר דאהל עראי קאמר מכלל דרבי אליעזר סבר אפילו כאהל עראי נמי לא הוי דשפועי אהלים לאו כאהלים דמי, כלומר לית בהן תורת גגים אלא תורת דפנות עקומות ואין להם גג כלל. והלכה כרבי אליעזר בהא דסכך בעינן וליכא.
<h2>דף כא:</h2>
במאור דף י'. ד"ה ובסומך סוכתו. לרי"ף סי' אלף י'. כתוב שם. [ובסומך סוכתו בכרעי המטה וכו' שמעתיה דאביי דאמר לא שנו אלא סמוך וכו']. ונראה מדבריו שהלכה כר' יהודה, ולי נראה הלכה כדברי חכמים. אמר אברהם. מה ראה זה לומר הלכה כחכמים והרי כל הסוגיא כלה כרבי יהודה ואמוראי טרחו לפרושי טעמיה. ושמא נשתבש לומר דלמאן דאמר נמי מפני שאין לה קבע הא קיימא לן סוכה דירת עראי היא ולמאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה דמשמע דאזלינן בתר המעמיד, וקשיא ליה מעתה עשאה בראש האילן או על גב גמל תהא פסולה שהרי מעמידה במחובר ובבעלי חיים שאינם ראויים לסכוך כרבי יהודה דפסיל להו להני, הא אמרינן [דף כ"ג.] טעמיה משום דלא חזייה לשבעה אבל לחול מיהא חזיא אלמא לא אזלינן בתר מעמיד. ולא היא, דלמאן דאמר מפני שאין לה קבע כיון דכל שעתא צריך להו לכרעי המטה שהם עם המטה הויא ליה כמי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה דכה"ג לאו כלום הוא, ורבנן דמכשרו עבדינן לה כמי שיכולה לעמוד. ולמ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, לא שהולכין אחר המעמיד אלא גזרה שמא יסכך בהם אומרים זה עומד וזה מעמיד כמו שראויים לכך ראויים לכך, אבל עושה סוכתו בראש האילן או ע"ג גמל לא גזר משום דלא שכיחא הואיל ואינה ראויה ליום טוב, ולעולם הלכה כר' יהודה כדרך המנהג המסור בידינו.
<h2>דף כב:</h2>
במאור דף י': ד"ה לא קשיא. לרי"ף סי' אלף י"א. כתוב שם. [לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. ונראה מדבריו שאסתירא גדול מזוזא], ויש מחכמי הדור שפירש בחילוף. אמר אברהם. אלה החכמים מקילים הם ואין משגיחים להם, ולעולם בעינן צל מרובה מלמעלה כדי שלא יהא למטה החמה מרובה מן הצל אלא כי הדדי ואפילו לרב פפא, משום דבצל וחמה לאו בתר סכוך אזלינן אלא בתר צל וחמה ממש אזלינן, וכי הוו כהדדי כשרה. ועוד כי פירושם אינו נכון, ומה ראה התנא לשנות בדבורו כדי לחלק בין המעיין מלמעלה [בסמוך] למעיין מלמטה מרחוק וכי מזלזלין בשיעורין להביט מרחוק ולטעות בשיעור ואין שרש וענף לדבר זה. ור"ח ז"ל [דף כ"ב: ד"ה פ' החמה והצל] כך הוא מפרש כפירוש הרב ז"ל.
<h2>דף כה:</h2>
במאור דף י"א: ד"ה ת"ר חתן. לרי"ף סי' אלף י"ד. כתוב שם. דהני תנאי בין לתנא קמא בין לר' שילא [לית ליה העוסק במצוה פטור ממצוה]. אמר אברהם. אנו אין לנו אלא כדברי הרב ז"ל שהביא שתי הברייתות והלכה בשתיהן כחכמים וכלהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה, וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו והאי דפטירי מסוכה משום מצטער הוא, דאי לא חדו בהדי חתן כל שבעה מצטערין הם והחתן, ומשום הכי חייבים [הם] בכל המצות, חוץ מאלו משום שכרות ובזיון תפלין דקיימא לן [עירובין דף ס"ד.] שכור אל יתפלל, והיינו דמקשינן ליכלו בסוכה ולחדו בסוכה, ואי עוסקין במצוה חשבינן להו היכי מקשי' והא רב חסדא ורבא כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואעג"ב דמצו למגנו בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרתי מצות, אלא ש"מ כדפרישנא.
במאור דף י"ב. ד"ה ת"ר חתן. לרי"ף סי' אלף י"ד. כתוב שם. [נקטינן מינה לתפלין שחתן וכל השושבינים וכל בני חופה פטורים כל ימי השמחה וכו']. והרב אלפסי ז"ל כתב שתי הברייתות בלא הפרש ביניהם, וראיתי בתשובת שאלה משמו וכו'. אמר אברהם. [אני רואה הפרש גדול ביניהם בהלכותיו] הראשונה פטורים מן התפלה ומן התפלין וחייבים בק"ש והשניה פטורים מן הכל. והטעם כאשר כתבתי למעלה. ומה שאמר בחתן ושושבינין חייבים בק"ש, לא בחתן ולילה הראשון אלא כל שבעה חוץ מלילה ראשון. אבל שושבינין כל שבעה נמי חייבים ואין להם לילה הראשון, ומה שכתב זה טעות גדולה היא, ואיתא לברייתא ואיתא למתניתין כדפרישנא לעיל דכל שבעה לאו עוסקים במצוה נינהו וחייבים בכל המצות, וכי אמר וחייבים בק"ש, רבותא קאמר דאע"ג דבעי כוונה חייבים, וכ"ש בשאר מצות. ומה שאמר שראה בתשובת שאלה לרב ז"ל לא היו דברים מעולם, ומה צורך להביא ראיה מכאן אטו רשב"ג לאו יחיד אצל רבים הוא, אם הביא אותה כך רוצה לומר כיון שכלל בזאת הברייתא החתן עם השושבינים ולא הוציא אותם מכללם לומר שאלו חייבים אלמא בחתן נמי שייכא לשון חובה, שאם [בא] לחייב את עצמו חייב. וראיה גדולה היא אלא שלא היה צריך לכך. זה האיש אינו מהפך בזכות לעולם.
<h2>דף כו.</h2>
במאור דף י"ב. ד"ה ת"ר חתן. לרי"ף סי' אלף י"ד. כתוב שם. [כדפירשו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם וכל שינה משמע בין עראי בין קבע], לא נאמרו דברים הללו אלא לסיים דברי הרי"ף במה שהשמיט מלהזכיר הלכות אלו. אמר אברהם. החכם מחכמי הדור שכתב דאדר' ינאי סמכינן שאין ישנים בהם כלל, יפה כתב אלא שלא פירש כל צרכו, והטעם לפי שאין אנו יודעים לשער כדי הלוך מאה אמה, הלכך אין ישנים בהם כלל כשהן בראשו, וכ"ש כשהן בידו אבל [היכא] דפריס סודרא עלייהו ומנחי בצדו מותר לישן כל שינה, כדאיתא בברכות [דף כ"ג:] מניחו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא חיישינן שמא מתוך שנתו יניח ראשו [עליהם]. ודבר זה הזכירו הרב בברכות [רי"ף פ"ג דברכות סי' ע"ה דף י"ד:] ואין צורך לאלו הברייתות. עוד אני אומר דרבא דאמר אין קבע לשינה לא בא לסתור דברי רבי יוחנן שהעמיד ברייתא דתפלין במניח ראשו בין ברכיו, אלא שבא לומר דבסוכה אפילו מניח ראשו בין ברכיו אסור לפי שהעראי הוא קבע מפני שמספיק לו לשעה. מעתה אין לנו בתפלין אלא שלא ישן בהם לא קבע ולא עראי אלא א"כ מניח ראשו בין ברכיו. ולפיכך לא כתב הרב ברייתא האמצעית וכתב האוסרת הכל וכתב היתר לכל. ומאן דלא ידע פירושו היכי מותיב על הרב ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
במאור דף י"ד: ד"ה קא פסיק ותני. לרי"ף סי' אלף כ"ב. כתוב שם. וממאי דקאמר רב הונא להנהו אוונכרי שקלינן וטרינן למימר ונקניה בשנוי השם, ואע"ג דמצוה הבאה בעבירה היא מ"מ אלמא לית דחש [להא דרשב"י]. אמר אברהם. זה אינו כלום, דלגבי אונכרי ליכא עבירה, ולגבי סוכה נמי כיון דקרקע אינה נגזלת אינה אלא שאולה בעלמא, דברשותא דמאריה קיימא ואין עליה במצוה שם גזלה דקרא כתב [מלאכי פ"א פסוק י"ג] והבאתם גזול ואין זו גזולה. והיכא דגזל עצים נמי אין על העצים הללו עכשו שם גזילה, והכי איתא בירושלמי [פ"ג הלכה א'] וכן כתבתי בחבורי בהלכות לולב. ובנסחאות הישנות והספרדיות גרסינן באתרוג בענין של אשרה פסול משום דהוי לה מצוה הבאה בעבירה, ופירושא דמלתא דאפי' בכל אשרה נמי פסול אפילו דלאו דמשה ומשום דמתהני בתפיסתו מריחה. מה שאין כן בשאר מינין. ואי קשיא לך ערלה מאי איצטריך למימר משום היתר אכילה ודין ממון תיפוק ליה דאיסורי הנאה נינהו וקא מתהני מריחא, איכא למימר הני מילי בשאר איסורי הנאה לאו מילתא היא, בר מע"ז דכתיב בה [דברים פרק י"ג פסוק י"ח] לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכבר הרחבתי בכל זה ובראיות ברורות כתבתי שהיבש פסול כל שבעת הימים ובירושלמי [פ"א הלכה א'] פסלוהו משום לא המתים יהללו יה, אבל שאר פסולים כשרים ביום טוב [שני] משום דאיכא הדר במקצת אתרוג לאפוקי [יבש] דליכא ביה הדר כלל כמו המת.
<h2>דף לא.</h2>
במאור דף י"ד: ד"ה והא דת"ר. לרי"ף סי' אלף י"ח. כתוב שם. שאם היה כן אפילו סוכה תפסל בגוזל עצים וסיכך בהם, שאף היא מצוה הבאה בעבירה וכו'. אמר אברהם. כבר כתבנו למעלה מה שנדחו דבריו של זה.
<h2>דף לג.</h2>
במאור דף ט"ו: ד"ה תני עולא. לרי"ף סי' אלף כ"ו. כתוב שם. ואנן לא גרסינן אלא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו. אמר אברהם. תופס הקליפות ומניח העיקרין ולא פירש אם במחובר עלתה בו תמרה או בתלוש, וכבר העליתי הכל יפה בחבורי בפלפול ודקדוק, ובודאי במחובר דבתלוש לא הוי כלל, ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה.
<h2>דף לד:</h2>
במאור דף ט"ו: ד"ה תני עולא. לרי"ף סי' אלף כ"ו. כתוב שם. ויש מפרשים ההיא דאמרינן אפילו ג' [קטומים לא שיהא נקטם ראשן]. אמר אברהם. בחושך שמו יכוסה ולמה כיסה מי הוא המפרש וכבר נודע מכמה שנים כי אני הוא המפרש. ומתוך הירושלמי [פ"ג הלכה ד'] נתברר וכבר הכל מפורש יפה יפה בחבור הלכות לולב שחברתי.
<h2>דף לה.</h2>
במאור דף י"ז. ד"ה והא דתנן האתרוג. לרי"ף סי' אלף ל"א. כתוב שם. ושמע מינה דאתרוג של ערלה שפסול משום שאין בו לא היתר אכילה ולא היתר ממון לא שנו אלא ביום ראשון וכו'. אמר אברהם. לא מחוורא האי מילתא, דהא תרומה טמאה וערלה מן הנשרפים הן כדאיתא במסכת תמורה [דף ל"ג:] הלכך מכתת שיעורייהו. במאור שם. כתוב שם. איכא נוסחי דגרסי בגמרא עלה מאי טעמא משום דהויא מצוה הבאה בעבירה, ונוסחי משבשי אינון. אמר אברהם. אנן הא אוקימנא שפיר.
<h2>דף לז:</h2>
במאור דף י"ח. ד"ה והא דאמר רבא. לרי"ף סי' אלף ל"ו. כתוב שם. והא דאמר רבא דהדס במחובר מותר להריח בו כו', נראה לי כי בני גננא דרכם היה לבנות האפריון מעצים של הדס להריח לחתן ולכלה ולכל בני חופה. אמר אברהם. יש לנו טעם יפה מזה. ומאי דהוה שרי ליה לאורוחי לאלתר היכי שרי למעבד מיניה חופה ואורוחי לאלתר, אלא ודאי טעמא בטלה הוא דן. ואנו הכי מפרשינן דמחוץ לתחום אייתו לה ומאן דשרי לאורוחי לאלתר סבר כיון דלא שרינן להו למעבד מיניה גננא ריח לאו כלום הוא דהא איסור מוקצה לית בה ואיסור תחומין נמי לית בה ומאן דאסר סבר באיסור תחומין מיהא גזרינן דילמא משוי ליה שליח לאתויי ליה בשבת.
<h2>דף לט.</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה לפי שאין. לרי"ף סי' אלף מ"ב. כתוב שם. גזרה דילמא משהי להו ע"ה וכו'. אמר אברהם. בהדי פירושי דסבי למה ליה. ואי לא משהי ליה לאחר הביעור מי ליכא למיחש דילמא זבין מנייהו חלוק, והיינו לסחורה כמו שפירש הרב ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה לפי שאין. לרי"ף סי' אלף מ"ב. כתוב שם. [ע"א שהביא פירות ואמר של עזקא הן של נטע רבעי הן של ערלה הן אינו נאמן, שלא נתכוון אלא להוסיף מקחו] ופירוש של עזקא היינו מן המשומר. אמר אברהם. של צרפתי הוא זה ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על [שמות פרק כ"ג פסוק י"א] והשביעית תשמטנה ונטשתה אבל שמור ביד גוי לא אסרה. ועוד איזה שבח יש בין שמור לשל אינו שמור אבל של עזקה פירוש ארץ עבודה ומטוייבת ואם ספיחים אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של גוים בין של ישראל.
<h2>דף מ.</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה רב כהנא. כתוב שם. ועצים להסקה לדידהו ואין בהם קדושת שביעית כלל. אמר אברהם. כך פירשו הגאונים ז"ל אלא שלא האירו דבריהם ואנן כך מפרשים דבין ת"ק ובין רבי יוסי תרוייהו סבירא להו לכם דומיא דלאכלה, אלא דת"ק סבר דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה, ורבי יוסי סבר דומיא דלאכלה שהוא שוה לכל אדם הלכך עצים להסקה נמי שוה לכל אדם הוא ונוהג בהם שביעית, ומתוך טעמיה נמי מרבינן מניה צבעים לקדושת שביעית אף על גב דלאו בני אכילה נינהו.
<h2>דף מ:</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה רב כהנא. כתוב שם. מפרשינן לה הכי, כי היכא דלא תיקשי לן ההיא דתנן [מעשר שני פ"א מ"ז] הלוקח בהמה במעות מעשר שני בשוגג יחזרו דמים למקומם. במזיד תעלה ותאכל במקום וכו'. אמר אברהם. אמת הוא לדעת רבי מאיר, אלא שאין דבריו מספיקים, דלא מתרצי מתנייתא בהכי, דהכא קתני לדברי חכמים שאין מתחללין על החיים גזרה שמא יגדל מהם עדרים, ואם בירושלים גזרינן כ"ש חוץ לירושלים ואם כן אמאי תעלה ותאכל במקום, והא אין מתחללין קאמר ומשמע אפילו דיעבד. ועוד כי בירושלים ודאי אין קפידא בין חיים לשחוטים, ומקרא מלא הוא [דברים פרק י"ד פסוק כ"ו] ונתת בבקר ובצאן, וחיים משמע, ואין לגזור בירושלים שמא יגדל עדרים, שכבר טרח והעלהו שם ובודאי לאכלן שם העלהו. אלא באמת וברור חוץ לירושלים קיימינן, ואנן הכי אמרינן דת"ק דהתם רבי מאיר וחכמים דהכא היינו רבי יהודה דהתם, והיינו דאמר רבי יהודה בד"א במתכוין ולקחה לשם שלמים, דבהני ודאי ליכא למיחש שמא יגדל מהם עדרים, אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין, בין בשוגג משום מקח טעות ואפילו במזיד דליכא מקח טעות, יחזרו דמים למקומם משום קנסא דמוכר, שקשה הוא לו שלא ימכור את בהמתו. מיהו מעות ודאי אין מתחללין, גזרה שמא יגדל עדרים, ומהדר נמי הדר משום קנסא, שהמוכר צריך למעות ואין לו, ומתני' דהכא בין בירושלים בין חוצה לה, ע"כ לפרושה לר"מ, ולרבנן נמי בשחוטים, ואע"ג דאמרינן [ב"מ דף מ"ה.] חוץ לירושלים טבעא אפירא לא מחללינן, ה"מ לכתחלה, אבל דיעבד מתחללין, והכא מתחללין קאמר דיעבד. מיהו הא דאמרינן בסוף שמעתא דהכא, מעשר ממש, וצרת הכסף אמר רחמנא [דברים פרק י"ד פסוק כ"ה], אם בירושלים קאי מרישא דקרא [שם פסוק כ"ד] קא מקשה, כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף, כלומר בריחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בירושלים כלל, ואם חוץ לירושלים קאי מגופיה קא מקשה, כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף, כלומר ברחוק מקום שם אתה פודה. מ"מ לרבנן לא מתוקמא שפיר אלא חוץ לירושלים, כדכתיבנא לעיל.
<h2>דף מב:</h2>
במאור דף כ"א. ד"ה ואיכא מאן. לרי"ף סי' אלף נ"ד. כתוב שם. וגזרו בה דלא תדחי שבת בשאר מקומות משום תרועה [דרבנן דאית בה] וכו'. אמר אברהם. זה הטעם אין לו טעם ולא ריח, ומשום דרבנן דחינן לדאורייתא, ועוד הא לאו דברי הכל הוא דהא איכא תנא דיליף לכלהו מן התורה כדאיתא התם [ר"ה דף ל"ד.], אלא הטעם מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין שלא אמרה תורה [ויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ד] שבתון זכרון תרועה אלא במקום [שם פסוק כ"ה] והקרבתם אשה לה', ולא נאמר בכל ארצכם אלא ביובל, וכיון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשא אתי משום הכי גזרו. במאור שם. כתוב שם. [והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה ולא הוזכר זה בגבולין אלא לענין גזרה דרבא], אבל לענין ספקא דקביעה דירחא אין בה טעם לשופר ולמגלה. אמר אברהם. יש עמנו נסחא שאין בה היינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה, ויכול אני להעמיד היינו טעמא דשופר כדברי הרב ז"ל והטעם לומר היינו טעמא דשופר שלא התקין ריב"ז [ר"ה דף כ"ט:] [שלא] יהו תוקעין אלא במקום ב"ד משום דלא ידעי בקביעא דירחא ומשום הכי גזרי ביה שמא יעבירנו והוא אינו מצוה כלל דהא לא ידעי בקביעא דירחא אבל במקום ב"ד דידעי לא גזר.
<h2>דף מח.</h2>
במאור דף כ"ג. ד"ה ולא פליגי. לרי"ף סי' אלף ס"ב. כתוב שם. אבל לפסול את הסוכה אין בכך שום פסלות. אמר אברהם. של צרפתי הוא זה, ואם כדבריהם לבני א"י למה הצריכו לפחות בה ארבעה ודי להם אפילו בטפח להכירא בעלמא א"נ בג' טפחים אויר, ומדאצטריכן בה מקום חשוב אלמא הכירא דמוכחא בעינן ואי לאו דפסלא מאני מיכלא בסוכה לאו מוכחא, ועוד כיון דבחג אי בעי מעייל אי לא בעי לא מעייל מאי הכירא איכא. וטעמא דהאי פסילותא מפני שנפשו של אדם קצה בה ודילמא שביק לה ונפיק ומשום הכי אינו רשאי להכניסם לתוכה.
